גמגום

מהו גמגום

גמגום הוא אחת מהפרעות הדיבור הבולטות ביותר אצל ילדים או מבוגרים. ניתן להגדיר את הגמגום כהפרעה בשטף הדיבור, אשר בה הדובר יודע מה הוא רוצה לומר, אך הוא מתקשה בכך באופן לא-עקבי. התקלות המאפיינות את הגמגום יכולות להשמע כחזרות, עצירות, לחיצות, הארכות, או כהוספה של צלילים ומילים לדיבור. מידת החומרה של הגמגום יכולה להמדד, באופן אובייקטיבי, על פי מידת הפגיעה בשטף הדיבור; אך גם באופן סובייקטיבי, על פי מידת הקושי שהגמגום גורם לתקשורת ולדובר עצמו.

 

גמגום הוא תופעה נפוצה יחסית. כ-1% מכלל האוכלוסיה סובל מגמגום, ואילו בקרב ילדים צעירים ניתן לראות גמגום ב-5%. מרבית הילדים הצעירים אשר מתחילים לגמגם "יחלימו" מהגמגום בתוך זמן קצר, אך תהליך זה יכול לארוך גם מספר שנים. הגמגום נפוץ יותר אצל בנים מאשר אצל בנות, וההופעה הראשונית של הגמגום מתרחשת, בדרך כלל, בגילאי 3-5 שנים.

 

קיימות תאוריות רבות ושונות המנסות להסביר את הופעת הגמגום. בעבר נהגו להסביר את הגמגום כנובע מגורמים התנהגותיים ורגשיים (כגון יחס ההורים, לחץ רגשי או טראומה). לעומת זאת, בשנים האחרונות מתבססת ההבנה כי הגמגום נובע, בראש ובראשונה, מגורמים אורגניים-מולדים וכי ההופעה של הגמגום, כמו גם השינויים שחלים בו והסיכוי שהוא יחלוף באופן מלא, נקבעים על ידי שילוב בין הגורמים המולדים לגורמים הסביבתיים.

גמגום או חוסר-שטף התפתחותי?

האבחנה בין חוסר-שטף התפתחותי לבין גמגום חשובה מאוד אצל ילדים, כיוון שבמקרה של גמגום יהיה מקום לשקול פניה להדרכה או טיפול. לעומת זאת, במקרים של "חוסר-שטף התפתחותי" אין כל מקום לטיפול.

למרות שהאבחנה בין שני סוגי הבעיות חשובה ומצריכה אבחון מקצועי, חשוב לדעת כי במרבית המקרים מבחינים ההורים בין שתי התופעות ללא כל קושי. בדרך כלל, חוסר-שטף התפתחותי אינו נתפש כמדאיג, ובמרבית המקרים נוטים ההורים והסביבה להתעלם ממנו. לעומת זאת, גמגום נתפש כבעיה משמעותית ובולטת, ולכן הוא מעורר את תשומת לב ההורים והסביבה כבר עם הופעתו.

טיפול בגמגום: ילדים

הגישה כלפי טיפול בגמגום אצל ילדים עברה שינויים גדולים בשנים האחרונות. בעבר היה מקובל שלא לטפל בילדים צעירים, כיוון שאנשי המקצוע חששו שהטיפול בגמגום יגביר את המודעות של הילדים לקושי בדיבור ויחריף את הבעיה. כיום מסכימים מרבית החוקרים והמטפלים כי מומלץ לטפל בגמגום בגיל צעיר, וכי כדאי להתחיל בטיפול זמן קצר לאחר הופעת הגמגום. 

באופן כללי, הטיפול בגמגום בילדים צעירים יכול להתבצע באחת משתי גישות עיקריות: 

  • גישה ישירה, אשר מאפשרת לילד לרכוש כלים להפקת דיבור יותר שוטף, ולשפר את החיבור שבין הדיבור והשפה לבין העולם הרגשי-חברתי של הילד

  • גישה עקיפה, בה ניתן דגש על הדרכת ההורים, במטרה לכוון אותם לדרכים יעילות יותר להתייחסות לגמגום, אשר יתרמו  לשטף הדיבור, וליצירת שינוי התנהגותי ורגשי אצל הילד.

הבחירה בין מסלולי הטיפול האפשריים (או השילוב שלהם) צריכה להעשות לאחר הכרות עם הילד וההורים, ולאחר האבחון והדיון עם ההורים, בהתאם לצרכי הילד והמשפחה.​

דיבור חטוף וקצב דיבור מהיר

דיבור חטוף (cluttering) הוא מצב המאופיין, במרבית המקרים, בקצב דיבור מהיר, נטיה ל"בליעת הברות", היגוי לא ברור, ולעיתים גם קושי בארגון השפתי. בניגוד לאנשים הסובלים מגמגום, אנשים עם דיבור-חטוף נוטים להיות פחות מודעים לבעיית הדיבור ולכן גם להיות פחות מוטרדים ממנה. דיבור-חטוף יכול להופיע בכל גיל, אך במרבית המקרים הוא מופיע בשנות הילדות המאוחרת או במהלך גיל ההתבגרות. הטיפול בדיבור-חטוף מורכב ותלוי במאפיינים האישיים. בהתאם לכך, טיפול יעיל מבוסס על זיהוי של מאפייני הדיבור באופן מדוייק, והתמקדות במאפיינים אותם ניתן לשנות באופן יעיל.

טיפול בגמגום: נוער ומבוגרים

טיפול הגמגום בגיל ההתבגרות ואצל אנשים בוגרים נעשה, בדרך כלל, באופן ישיר. הדבר מאפשר מיקוד של הטיפול באדם עצמו. קיימות שיטות טיפול רבות ומגוונות, וניתן לחלק אותן לשתי קבוצות עיקריות:

  • רכישת טכניקות לעיצוב שטף הדיבור, והפחתת מאפייני הגמגום

  • התמקדות במאפיינים הרגשיים-חברתיים של הגמגום.

חשוב להבהיר שלא קיימת דרך טיפול אחת המתאימה לכולם, ולכן - במטרה לקיים טיפול מוצלח ומועיל - בחירת דרך הטיפול נעשית בשיתוף של המטפל והמטופל.

במקביל לדרכי הטיפול המקובלות, בהן משתמשים קלינאי התקשורת, נערכים בשנים האחרונות נסיונות שונים לפיתוח שיטות טיפול חדשות לגמגום. דרכים אלה כוללות טיפולים תרופתיים, שימוש בביו-פידבק, שימוש במכשירים אלקטרוניים המייצרים רעש (מיסוך) או כאלה המשנים את האופן בו הדובר שומע את עצמו. 

המחקר על כיווני טיפול אלה הניב, עד כה, תוצאות סותרות ולא עקביות, לכן ההחלטה על בחירת שיטת הטיפול צריכה להעשות לאחר האבחון, ובהתאם לצרכים האישיים והיחודיים של כל אדם.

הודעות: 03-7369638
קליניקה: 03-6167754